הרוח שלא שוכנת במכונה – על בינה מלאכותית ואנושיות
יש רגעים שבהם אני קורא את מה שהבינה המלאכותית כותבת, או יוצרת, ומבין, במין הבנה עמוקה, כמה היא עוד רחוקה מלהבין אותנו.
הבינה לא משתעלת, לא מגמגמת, לא מתרסקת לרגעים, לא מאבדת קו מחשבה בגלל צביטה בלב. היא לא מחפשת לייקים, אין לה פחד קהל, היא לא התרגשה ולא התאכזבה, מעולם.
וזה גורם לי לחשוב כמה אנחנו שקופים מבחוץ, כמה קל לחקות את ההתנהגות והתוצרים החיצוניים שלנו, אבל כמה קשה ומסובך באמת להבין מי אנחנו.
כמה כל מחשבה שלנו היא בעצם רטט של רגש, וכמה הרגש עצמו הוא אנרגיה שמתחפשת לביולוגיה.
גאבור מאטה כתב ש"העולם המודרני יצר פער בין מה שהגוף יודע לבין מה שהמחשבה מוכנה להודות בו" ושאנחנו משלמים את המחיר בחולי רגשי ואנרגטי שמתחיל הרבה לפני שמופיעה מחלה בגוף הפיזי.
וכל פעם שאני נתקל במשפט הזה בכל מיני וריאציות אני ממש יכול להרגיש את העצבות שהוא נושא.
כי רגשות, בניגוד למה שלימדו אותנו בבית ספר, או למה שלמדתי בשלושה תארים בפסיכולוגיה, אינם הסבר בדיעבד אלא מצב צבירה עכשווי.
הן לא מחשבות שצבועות בצבע כזה או אחר והן לא משהו "שקורה לנו" ושאנחנו צריכים לתת להן שם כדי שנוכל לווסת אותן שחס וחלילה לא יפריעו לחשיבה הלוגית. רגשות הן תנועות פנימיות של מערכת העצבים, הן תדרים של אנרגיה חיובית או שלילית, הן דרך התקשורת העיקרית של הגוף עם עצמו, הן לחלוחית בפינת העין, הן זיכרון ללא מילים.
לפעמים רגש הוא כאב שלא נקבר מספיק עמוק.
לפעמים הוא גחלת שעדיין מחפשת אוויר כדי שתוכל להמשיך ולהעניק עוד קצת חום.
לפעמים הוא הגוף עצמו שמנסה להגיד לנו משהו שאנחנו לא מוכנים לשמוע בקול.
אנחנו מנסים לנהל חיים שמובלים על ידי ההגיון, אבל הנפש שלנו מדברת בשפה קדומה יותר מהיגיון.
שפה שמזכירה לנו שאנחנו לא מחשבים שמנתחים מציאות, אלא שדות אנרגטיים חיים שמגיבים אליה כל הזמן.
ואז עולה השאלה – מה זו חוויה? מה זה הדבר הזה שאנחנו חווים? איפה זה קורה?
זה קורה במוח? במילים? במודעות? או אולי ברגש, בתת מודע, במפגש הבלתי אמצעי ובלתי מילולי של כל מה שאנחנו עם כל מה שהמציאות.
מה שאנחנו קוראים לו “חוויה” זה מפגש בין רגש לתודעה למציאות חיצונית.
אנחנו זה המקום בו נפגשים חומר פיזי ואנרגיה מטה-פיזית, נפש ובשר, שמחה וחיוך, עצב ודמעה.
החוויה הזו, שאנחנו קוראים לה “אני” היא מרחב של רטט אנרגטי, לפעמים בהיר וגבוה, לפעמים עכור ונמוך, אבל כזה שתמיד מתהווה מתוך רגעים, משקעים, חלומות, פחדים, זיכרונות, חיים.
את החוויה הזו, אי אפשר לתפוס במילים – לאורך כל ההיסטוריה האנושית, זה מה שהאומנות שלנו על כל צורותיה המופלאות מנסה לעשות – לפסל, לכתוב שירים, סרטים, מנגינות, לרקוד, לכתוב ספרים, הכל הכל הכל רק כדי לתפוס את הרגשות האלו, את הנפש הזו, ולנסות לשים לה איזושהי מסגרת, גבולות, משהו שנוכל להבין ולתפוס.
האומנים המוצלחים שבנינו יודעים לעשות בדיוק את זה – לפסל את המציאות ככה שתהיה הכי קרובה למה שברור לנו כשמש, עמוק בתוך הגוף.
קנדיס פרת כתבה ש“הגוף הוא התת־מודע שלנו”. הכוונה היא שמולקולות הרגש מפוזרות בכל תא ותא בגוף, לא רק במוח והן יוצרות רשת סבוכה ומורכבת שבה כל תחושה וכל הרגשה הן למעשה הודעות פנימיות שנשלחות מתוכנו אל עצמנו .
בזמן האחרון אני עושה מסע בעצמי (שאני מקווה שבקרוב תשמעו עליו לעומק) ואז אני חושב על איך הגוף עצמו מדבר איתנו דרך החוליים השונים שלו.
איך הוא מספר סיפורים דרך נשימה שפתאום נהיית שטוחה וללא חמצן.
איך הוא מחסיר פעימה בהתרגשות או באימה.
איך הוא מבקש חמלה ורגע לעצור דרך כאב גב או מיגרנה או עייפות שלא עוברת.
לפעמים הוא מבקש שנסתכל לאחור.
לפעמים שנפסיק לברוח קדימה.
כי העתיד והעבר הם שני חוטים שמושכים אותנו כל אחד לכיוון שלו, וכמעט אין רגע שבו אנחנו באמת פה, בעכשיו, במה שאנחנו קוראים לו "מיינדפולנס", עם התחושות בעור, עם החום והקור, עם הרעידות הקטנות של השפה לפני שמגיעות דמעות ועם ההתרגשות הזו כשפותחים מתנה שקיבלנו מאדם אהוב.
העכשיו הוא תמיד רגיש ושברירי, תמיד מנסה לשרוד את שתי המפלצות ששולטות בו – מפלצת "מה שקרה" ומפלצת "מה שעלול לקרות".
והנפש שלנו פועמת בין שתי המפלצות האלו ומנסה לנסח את המציאות מחדש בכל נשימה.
ויש עוד שכבה.
עמוקה, פרה־לשונית.
העולם הפנימי שלנו מתעצב דרך הדפוסים שנצרבו בנו בילדות, דרך היד של אבא שאחזה או שלא…דרך כל הדברים הטובים והרעים שאמרו לנו, איך שחיזקו אותנו, ממה הזהירו, דרך החברים, המשחקים, הציונים, דרך כל הדברים שלא נאמרו בקול אבל נחרטו במערכת העצבים ובכל נים ונים.
בסל ואן דר קולק כתב שהגוף שומר את הזיכרון כי “הגוף מארגן את התגובה, הרבה לפני שהשפה יודעת להסביר אותה” וזה אולי המשפט הכי חשוב בכל הפוסט הזה. זה משפט שמאפשר ריפוי אבל הוא גם מאפשר להבין מי אנחנו בעידן הזה של מילים שנפלטות בצורה סטטיסטית ממכונה אוטומטית.
כי אם הגוף זוכר, אז הגוף גם מכיל את הידיעה עצמה.
הוא יודע מה מפחיד אותנו לפני שאנחנו מבינים מה מפחיד אותנו.
הוא יודע מה חסר לנו לפני שאנחנו מעיזים להודות בזה.
הוא יודע איזו אהבה לא קיבלנו, ואיזו אהבה אנחנו מחפשים עד היום.
הוא יודע מה אנחנו לא יכולים לעכל ושומרים בבטן – גם מבחינת מאכלים, אבל בעיקר מבחינת רגשות.
ואז, אחד המשפטים שאני הכי אוהב מקבל צורה אחרת – אנחנו לא מערכות רציונליות עם אמוציות, אנחנו מערכות אמוציונליות עם הסברים רציונליים.
המוח הוא הפרשן של הנפש – הוא מספר סיפורים על מציאות שהגוף כבר יודע מה היא.
המוח הוא מרצה TED חד ושנון, שמלווה נפש קדומה שמגיבה לפראיות של החיים.
והמוח עצמו, על שתי ההמיספרות שלו הוא כמו הסימבול הנצחי של יין ויאנג:
צד אחד מחלץ פרטים, נותן שמות, בונה גבולות.
הצד השני מרגיש מרחבים, זורם, יצירתי.
צד אחד סוער, צד שני הגיוני,
צד אחד זכרי וצד שני נקבי.
שמש וירח.
גבעה ועמק (שזה אגב איך כותבים אותם בסינית).
האמת נוצרת כשהם רוקדים ביחד.
אם זה יהיה תלוי רק באחד מהם, החיים יאבדו את האיזון העדין הזה – בין רגש וסיפור.
דוד בוהם, שהעיז ללכת רחוק יותר מהמדע אל הרוחניות, כתב שהמציאות אינה בנויה משברים אלא מתנועה אחת סמויה שמתגלמת בצורות רבות, “הסדר הגלוי והסדר הסמוי” הוא קרא לזה, כמו ישות אחת שמופיעה כמיליארד פנים – שאם תשאלו כל נזיר דאו, הוא יגיד לכם שזה ברור מאליו, זה הדאואיזם, זה הדאו בכבודו ובפשטותו.
(זה גם אלוהים ביהדות וזו כוונת המשפט שלתורה פנים רבות).
ואם המציאות עצמה היא זרימה של אנרגיה שמגלה בחומר, מה הפלא שהיצירתיות נוצרת דווקא מהמקום שבו הרגש עדיין לא יודע לקרוא לעצמו בשם?
הרגע המופלא הזה שבו משהו נוגע בך מבפנים ואת עדיין לא יודעת מה הוא ואיך לקרוא לו בשם.
בדיוק ברגע הזה נמצאת האפשרות, נמצאת החוויה הטהורה.
שם האפשרויות מתקפלות כמו גלים לתוך עצמן לפני שהן הופכות לחול אינסופי.
זה הרגע שבו הלב מקדים את המחשבה, והגוף מקדים את המילים.
היגיון מסדר יצירתיות לתוך תבניות סדורות אבל מהגיון לא בוקעת יצירתיות.
ואולי חיבור של כל הנקודות האלו שהזכרתי מראה למה בינה מלאכותית מוגבלת כל כך.
היא יכולה לחקות, אבל לא לחוות.
היא יכולה לנסח, אבל לא להתרגש.
היא יכולה לכתוב, אבל לא להחסיר פעימה.
היא לא מכירה את המתח שבין כמיהה לפחד, בין תקווה לייאוש.
היא לא חוותה את הרעד הזה כשמישהו באמת מצליח לגעת בנו.
אין לה ילדות שמסתתרת בין החיוכים.
אין לה גוף שנכנס למתח כשמישהו מרים קול.
אין לה לב שנפתח בשיחה על כוס יין.
אין לה מה להפסיד, ולכן אין לה גם מה לאהוב.
ובני אדם?
אנחנו חיים.
אנחנו מרגישים.
אנחנו נפצעים ומבריאים, מתפרקים ונוצרים מחדש.
אנחנו נושאים את הרוח בתוך הגוף ואת הגוף בתוך הרוח.
אנחנו יצורים שלא יודעים להסביר את עצמם אבל מרגישים את עצמם עד הקצה.
ואולי בגלל זה, דווקא בגלל המקומות האלו שלהגיון אין שום הגיון, יש בנו משהו שאי אפשר להעתיק.
כמו שכתב לאו-טסה, בספר הדאו המדהים:
“הדברים האמיתיים אינם ניתנים לאחיזה. מי שאוחז – מאבד.”
אז אני חושב שגם אנחנו כאלה,
לא ניתנים לאחיזה.
עוד מהבלוג
